<h1>ספר החינוך מצוה רס"ד</h1>
<h2>דף יד:</h2>
שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר [ויקרא כ"א] לה יטמא, וזה מצות עשה, שכן בא הפירוש עליו, וכן הוא מפורש בסיפרא, לה יטמא מצוה, לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כורחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן הייתי סבור לומר שיהיה רשות, אם רצה מטמא ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר קרובים, והייתי אומר שבאלו הנזכרים בפרשה הרשוהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמינו זכרונם לברכה [זבחים ק' ע"א] מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה וזאת בעצמה היא מצות אבול, כלומר שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב על מצות אבול הוא מה שנאמר באהרן [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי, ואמרו ומחוזק החובה הזאת ביארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבילות. וכבר נתבאר שאבילות יום ראשון דאוריתא, והוא יום מיתה וקבורה, ובביאור אמרו במועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבילותו ברגל אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, הנה התבאר שחיוב האבילות דאוריתא ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהוג אבילותו ביום ראשון מטמא לקרוביו, והבן זה, עד כאן. משרשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא העניינים מן הכח אל הפועל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה, ובתת האדם אל לבו עניין זה במעשה האבילות ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כחו.
והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי השם הנוראים ישיתו און בלבם הרע יתלו מות בני איש למקרה הזמן ויחשבו במחשבותם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם שישרפו האומלל מי שידאג כלל. ולעקור ולשרש מלבבינו אמונתם זאת הרעה חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שיום ראשון הוא דאוריתא והששה מדרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה [בראשית נ'] ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה [מו"ק כ"ז ע"א] שאין חיוב האבילות חל עד שייסתם הגולל, כלומר אחר שכסו גופו של מת בקבר, אבל כל זמן שלא נקבר אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבילות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שיקבר. ומה שאמרו [שבת קל"ו ע"א] שכל שלא שהה שלשים יום באדם אין מתאבלין עליו לפי שהוא ספק, ובגמרא [שם] אמרו זכרונם לברכה שאם ידענו בבירור ששלמו לו חדשיו שדינו כשאר מתים לעניין אבילות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם. וכן אמרו זכרונם לברכה שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור וכן המינין והמשומדים והמסורות כל אילו אין מתאבלין עליהן כלל שמיתתן שמחה היא לעולם ואין זה עונש לקרובים, אבל זכות הוא להם, וכל זה מן השרש שכתבתי, ועליהם נאמר [תהילים קל"ט] הלא משנאיך יי אשנא. וכן הממית עצמו לדעת אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה [מו"ק כ"א ע"א] שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים מדרבנן, ודין שבעה ושלשים ודין י"ב חדש באבילות אב ואם, ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואי זה זמן וכיצד על הקרובים וכיצד על אב ואם ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל אי זה מקומות בחרבנן, ודיני הקרעים ששוללין אותו מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה, ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין. ומה שאמרו [מו"ק י"ט ע"א] שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלשים בטלו ממנו גזירת שלשים, וראש השנה ויום הכפורים דינו כרגלים של פסח שבועות וסוכות. ומה שאמרו [מו"ק כ"ד ע"ב] שאף על פי שאין אבילות נוהג בחולו של מועד קורע אדם על מתו שחייב להתאבל עליו.
ודין שמועה רחוקה לאחר שלשים יום שאין נוהגין אבילות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין [מו"ק כ' ע"ב], אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה ולא לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה, ועניין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחולו של מועד וחנוכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן, ועניין צידוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל, ועניין ליקוט עצמות של קרובים, וכן ליקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו [שם] שהקרובים שמתאבלים עליהם מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים, ומה שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה ומן הנכרית אין מתאבלין עליהם אפילו נתגיירו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, והכהן מטמא לאשתו אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים עשו אותה לו כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל אין מטמא בהן עוד. ומה שאמרו [שם] שחיוב אבלות בשלשה קרובים דרבנן, ואלו הם, אח או אחות מאם ואחות נשואה או ארוסה בין מאב בין מאם ובין אנוסה ומפותה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו העניינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין ובמקומות מברכות וכתובות ויבמות ובספרא בפרשת אמור אל הכהנים. ונוהגת מצוה זו על חיוב הטומאה במת הקרוב בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהונה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפירוש שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות אחר שלא נמנעו מלהטמא במת כמו שמבואר במקומו, כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל בזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עקר האבלות ביום ראשון בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה שבית דין כופין על ביטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות איבול נחשבת למצוה דאוריתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקדשים דאוריתא כל ענין אבילות מיהא דרבנן הוא.
<h2>דף יט.</h2>
שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר [ויקרא כ"א] לה יטמא, וזה מצות עשה, שכן בא הפירוש עליו, וכן הוא מפורש בסיפרא, לה יטמא מצוה, לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כורחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן הייתי סבור לומר שיהיה רשות, אם רצה מטמא ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר קרובים, והייתי אומר שבאלו הנזכרים בפרשה הרשוהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמינו זכרונם לברכה [זבחים ק' ע"א] מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה וזאת בעצמה היא מצות אבול, כלומר שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב על מצות אבול הוא מה שנאמר באהרן [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי, ואמרו ומחוזק החובה הזאת ביארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבילות. וכבר נתבאר שאבילות יום ראשון דאוריתא, והוא יום מיתה וקבורה, ובביאור אמרו במועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבילותו ברגל אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, הנה התבאר שחיוב האבילות דאוריתא ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהוג אבילותו ביום ראשון מטמא לקרוביו, והבן זה, עד כאן. משרשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא העניינים מן הכח אל הפועל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה, ובתת האדם אל לבו עניין זה במעשה האבילות ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כחו.
והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי השם הנוראים ישיתו און בלבם הרע יתלו מות בני איש למקרה הזמן ויחשבו במחשבותם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם שישרפו האומלל מי שידאג כלל. ולעקור ולשרש מלבבינו אמונתם זאת הרעה חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שיום ראשון הוא דאוריתא והששה מדרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה [בראשית נ'] ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה [מו"ק כ"ז ע"א] שאין חיוב האבילות חל עד שייסתם הגולל, כלומר אחר שכסו גופו של מת בקבר, אבל כל זמן שלא נקבר אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבילות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שיקבר. ומה שאמרו [שבת קל"ו ע"א] שכל שלא שהה שלשים יום באדם אין מתאבלין עליו לפי שהוא ספק, ובגמרא [שם] אמרו זכרונם לברכה שאם ידענו בבירור ששלמו לו חדשיו שדינו כשאר מתים לעניין אבילות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם. וכן אמרו זכרונם לברכה שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור וכן המינין והמשומדים והמסורות כל אילו אין מתאבלין עליהן כלל שמיתתן שמחה היא לעולם ואין זה עונש לקרובים, אבל זכות הוא להם, וכל זה מן השרש שכתבתי, ועליהם נאמר [תהילים קל"ט] הלא משנאיך יי אשנא. וכן הממית עצמו לדעת אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה [מו"ק כ"א ע"א] שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים מדרבנן, ודין שבעה ושלשים ודין י"ב חדש באבילות אב ואם, ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואי זה זמן וכיצד על הקרובים וכיצד על אב ואם ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל אי זה מקומות בחרבנן, ודיני הקרעים ששוללין אותו מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה, ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין. ומה שאמרו [מו"ק י"ט ע"א] שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלשים בטלו ממנו גזירת שלשים, וראש השנה ויום הכפורים דינו כרגלים של פסח שבועות וסוכות. ומה שאמרו [מו"ק כ"ד ע"ב] שאף על פי שאין אבילות נוהג בחולו של מועד קורע אדם על מתו שחייב להתאבל עליו.
ודין שמועה רחוקה לאחר שלשים יום שאין נוהגין אבילות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין [מו"ק כ' ע"ב], אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה ולא לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה, ועניין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחולו של מועד וחנוכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן, ועניין צידוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל, ועניין ליקוט עצמות של קרובים, וכן ליקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו [שם] שהקרובים שמתאבלים עליהם מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים, ומה שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה ומן הנכרית אין מתאבלין עליהם אפילו נתגיירו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, והכהן מטמא לאשתו אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים עשו אותה לו כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל אין מטמא בהן עוד. ומה שאמרו [שם] שחיוב אבלות בשלשה קרובים דרבנן, ואלו הם, אח או אחות מאם ואחות נשואה או ארוסה בין מאב בין מאם ובין אנוסה ומפותה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו העניינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין ובמקומות מברכות וכתובות ויבמות ובספרא בפרשת אמור אל הכהנים. ונוהגת מצוה זו על חיוב הטומאה במת הקרוב בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהונה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפירוש שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות אחר שלא נמנעו מלהטמא במת כמו שמבואר במקומו, כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל בזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עקר האבלות ביום ראשון בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה שבית דין כופין על ביטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות איבול נחשבת למצוה דאוריתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקדשים דאוריתא כל ענין אבילות מיהא דרבנן הוא.
